יושבת מולי אמא, לא טרייה. אני מקשיבה לה, ומבינה אותה, ונותנת לה מקום לשחרר ולבטא מחשבות שלא נעימות לה כשמטיילות

כששתי נשים יושבות, הן מדברות ומקשיבות. כי כל אישה שונה, וכך גם השיר שלה, ומהמקום הזה אנחנו לומדות. אך כל

כששואלים אמא מי האדם הכי חשוב בחייה, לרוב היא תענה תשובה אוטומטית, אינסטינקטיבית, ילדיה. למה זה? נכון. האמהות שינתה אותך,

ככל שאני מתקרבת לעצמי,  אני מוכנה לחשוף עוד ממני ולקלף עוד שכבה (כמו בצל) גם אם זה אומר לבכות (כמו

אתמול התחיל ונגמר במטופלות שאמרו "איזה מזל שהגעתי אליך". לשתיהן הקשבתי ועניתי ממצולות נפשי. עם שתיהן יכולתי להזדהות ולחוש בכאבן,

כעס הוא רגש נפוץ, זמין, נוכח. בדרך כלל אפשר לתרץ או להצדיק אותו. להתמודד עם פגיעות או פחד זה לא קל, לכן

שמעתי הרצאה מרתקת. שמטרתנו בעולם היא החיבור האנושי, ביולוגית ורגשית, מטרתנו לאהוב. מה שמונע מאתנו להתחבר זה בושה, שבבסיסה פחד