לקליניקה נכנסה מטופלת מבולבלת וסובלת.
כי הכל אצלה "מעולה" על הנייר
(קריירה וזוגיות) ובתוכה לא ממש.
והדיסוננס משגע אותה.
ניסיתי לגשש האם היא לא מאמינה שמגיע לה להיות בטוב,
האם היא ממתינה לבועה להתפוצץ,
או האם היא פשוט פוחדת לשהות ב"הפי".
חשבתי על משהו שקרה לי לאחרונה.
דווקא אחרי תקופה שהזוגיות צברה וותק
ואני אמורה להרגע ולהתרווח ולנוח
התעוררו פחדים עמוקים וותיקים עוד יותר.
הסתובבתי עם מועקה שחשבתי שהיא חרדת נטישה
עד שנפלה ההבנה העמוקה מה באמת מפחיד אותי.
עד לאותו רגע חפרתי בנבכי לבי המודבק מחדש –
חרדת נטישה היא משהו מוכר,
הרי כל מערכות היחסים שלי עד הנוכחית
הסתיימו בדרך זו או אחרת ובכאב קטן עד עצום,
ואם אני כבר מיומנת ומאומנת בלהתאושש,
אז מה הבעיה שלי?
היחסים בינינו מורכבים מתקשורת פתוחה וכנה ממש.
הוא מתעקש על הכל כלקח מפצעי עבר,
באמת רוצה להכיר את כולי כדי לדעת איך אני חושבת ומרגישה
וכדי להבין מה אני צריכה ואיך לאהוב אותי.
האינטימיות נעימה ורכה והתשוקה מתפרצת,
ואני מרגישה עצמי מולו.
אנחנו מצליחים לצלול אל תוך קשיים כדי להתחזק מבחירה
ולצלוח אתגרים שהם חיצוניים לנו אבל בעצם אינטגרליים
ותוך כדי מתפתחים – כמו איך למזג לו"זים של שני הסדרי ראייה
ואימונים למרתון ואז תריאטלון ואז איירון מן
(וככה לומדת ממנו על נחישות והתמדה ומעריכה אותו כל כך שעדיין נוכח ותורם),
איך להרכיב משפחה בכל מיני פורמטים
ועדיין לתת מקום ותשומת לב לכל אחד מבני המשפחה,
איך להשאר זוגיים מאוהבים ואוהבים בכל הזדמנות,
איך לכעוס ולפרק יחד את הכעס ולהשלים כמה שיותר מהר.
המון תהליכים המון מילים והמון מגע.
יש בו סבלנות שלפעמים לי אין.
ואז הבנתי.
עם הזמן הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי
ושוב "כל הביצים שלי באותו סל"
ואמאל'ה אם נפרד אני מאבדת שני תפקידים יקרים וחשובים בבת אחת.
כשספרתי לו בבכי הוא חיבק וחייך ונשאר קרוב.
והבנתי שהוא מתכנן להשאר ומתכוון למה שמבטיח
כי עד עכשיו הוכיח
ואני אתמודד עם זה ועם חששות שלי שיצוצו
ועם אורגזמות בכי משחררות והכל ואשען עליו אם צריך.
וזה מרגש ומפחיד ואלה החיים,
כי אחרת מה הטעם, לאהוב עם מחסומים?
אז נשמתי והרפיתי,
והצעתי גם לה להתמסר לטוב שלה.
כי גם אם יחלוף – לפחות עכשיו למצות אותו עד כמה שאפשר,
ואחכ תוכל להתרפק על זכרונות נוסטלגיים.
נ.ב. אני לא כזו גיבורה גדולה. התמהמהתי עם פרסום הפוסט,
עד אחרי הריב הגדול (מאוד) הבא.
בחיבוק פיוס שאלתי אותו, מה, לעולם לא ארגיש לחלוטין ביטחון ויציבות?
הרי סממנים חיצוניים כמו ילדים ומשכנתא ומציאות ושגרה לא נתנו לי/לנו את התחושה הזו.
הוא ענה לי שזה חייב לבוא מבפנים.
מהידיעה שאנחנו כל יום בוחרים זה בזו מחדש,
שמה שמחבר בינינו זה אהבה וחברות,
בחירה חופשית.
ושהצלקות והמטען שלנו הם חלק מאיתנו, אבל רק חלק.
ושבינתיים ימשיך להגיד ולהראות לי שאוהב אותי עד שאאמין לו.
