ככל שהטמפרטורות יורדות, השיחות בקליניקה סובבות סביב אהבה.
אז מסתבר שלהיות בזוגיות טובה לא סותר דכאון חורף, לפחות לא אצלי.
בהתקף דכדוך אחד התחלתי לראות את "לאהוב את אנה".
וואלה, גרם לי לחשוב על העבר וההווה, וזה התאים למה שהמטופלות הביאו איתן.
דברנו על זה שכשאני הייתי בתקופות של דייטינג נתתי לעצמי לבוא כל פעם פתוחה וכנה
וכל פעם מקווה להתלהב ולהתאהב.
וכשלא היה חיבור או קליק, אז לא היה,
אבל לא היה בי ייאוש כשחזרתי הביתה.
כי ידעתי שיגיעו הפרפרים מתישהו עם מישהו.
דברנו על איך אנשים שונים מגדירים אחרת אהבה, וזוגיות,
ועד כמה הם לדעתם אמורים להשתנות או להתגמש או להתפשר
וכמה מקום יש לאגו בין שניהם.
דברנו על איזה תפקיד אנשים נותנים לעצמם או לצד השני בתיחזוק האושר שלהם,
עד כמה הם רואים את עצמם מחוייבים לאושר שלו/של עצמם/המשותף,
ועד כמה הם נותנים פתח למציאות לחלחל ולא נאחזים בתמונה דמיונית מושלמת
שמרחיקה אותם מהרצון שלהם להיות יחד ומרחיקה אותם ממי שמולם.
דברנו על איך לפעמים רציתי להיות יחד.
ואיך לפעמים רציתי להיות לבד,
וכמה נהניתי מזה ומזה
כי חשוב למצוא את הטוב בכל מצב
וכמה טוב וחשוב היה להכיר את עצמי בכל מצב.
חשבתי על זה שכשהבנתי שנגמרו לי הנישואים,
אחותי החכמה אמרה לי שאני מתאבלת על חלום שהתנפץ,
אבל זה לא הגבר האחרון שיאהב אותי.
ובחרתי להאמין לה. והיא ממש צדקה, כי אהבו אותי שוב ושוב.
לא היה לי קשה למצוא אהבה, אלא מאתגר למצוא התאמה אמיתית.
היו לי אהבות קטנות וגדולות קצרות וארוכות ושמחות ועצובות ובין לבין תקופות של דייטינג.
ובעצם הכל הסתכם לזה שחיפשתי את מה שמעולם לא היה לי, המשולש הזוגי השלם.
דברנו על זה שבעיני בזוגיות מוצלחת משולש חייב את כל הצלעות:
1 התאהבות – תשוקה ואינטימיות וקרבה וחום
(אצלי זה ההתחלה הבסיסית, המאסט של ההתרגשות,
השלב של החיוך לעצמי כשהמחשבות נודדות אליו ללא הרף ובעיקר לפני השינה,
כשלא יכולים להוריד זה מזו את העיניים או הידיים).
2 אהבה – תקשורת טובה וחברות ואמון ודאגה לאחר
(בעיני זה כשמעמיק יותר, כשאכפת לי מה קורה לו ואיתו,
כשרוצים לבלות יחד כמה שיותר זמן
וליצור נקודות חיבור לחיים שהם לא רק רומנטיות או בעירום.
זה שלב שכולל אמפתיה ועזרה והכלה והקשבה ותמיכה וצחוק ובכי וצעקות והכל).
3 מחוייבות – נאמנות ויציבות ובטחון בקשר.
כשעצרתי לרגע והרצתי בראש את כל הגרושים/ות שאני הכרתי (וזה לא מעט)
וחשבתי על למה הייתה שם פרידה הסיבה לרוב הייתה אחת לפחות מ-3 הצלעות האלה.
שיתפתי את המטפורה שעלתה לי כשטיילתי בים וראיתי חרוז זכוכית –
והתגובה הראשונה שלי מבלי להתעמק או להעמיק הייתה "איזה יופי"
ורק כשהמשכתי הלאה קלטתי שפעם זה היה אני,
חרוז עם תסביך (קצת חרדת נטישה, מעט חוסר ביטחון).
משהו שנשבר, ושויף על ידי חול וגלים ודריכות כפות רגליים לא מתכוונות,
ונשאר צבעוני וחלק ונוצץ ואטרקטיבי אבל קטן וחלק ממשהו שהיה שלם.
ולפעמים זה היה מאמץ להשאר מנצנצת ולא כבויה.
כי כשאין את כל המשולש,
אין את התחושה השקטה הנעימה העוטפת כמו שמיכת פוך זוגית,
וזה שוחק את הנפש בכל מיני רמות.
כאילו עצם זה שביחד מבחירה אומר שאוטוטו הבחירה תהיה אחרת והכל זמני,
ורק מעבירים זמן ובדידות,
ואז מגיעה האדישות שהיא מוות רגשי בעיני ויש לה מחיר כבד ומתמשך.
ואז חשבתי על איזה כיף וממכר זה להסתובב מלאת פרפרים ומשפריצה אוקסיטוצין,
וזו הסיבה שלפעמים נשארים בקשר גם לא מדוייק.
ואיזה נס זה כשיש באמת חיבור הדדי,
והזכרתי למי שהייתה צריכה שגם בקסם הזה נדרשת עבודה
וכמה מילים צריכות להיאמר (בלי משחקים, בלי ארס, בלי פחד)
וגם ויתור לעתים (על גבולות אישיים, או על עקרונות לא מהותיים,
או על ה"רשימה", או על האגו,
או על נוחות מסויימת שלא בטוח שעדיין נוחה אבל התרגלנו כבר אליה)
וכמה זה מאמץ כי אנחנו רגילים להשאר במוכר בטח אם טוב לנו או נוח לנו שם
אבל כמה זה שווה את זה כשזה כן זה.
