לקליניקה נכנסת מטופלת שממהרת
להגיע לשלב הבא בתהליך שלה.
נמאס לה לכעוס,
לנטור,
לכאוב,
לחשוב.
היא רוצה כבר להיות אחרי,
שמחה וקלילה,
להרגיש הקלה,
להיות בטוב יותר.
היא קצת מאלצת את עצמה, וסובלת.
הזכרתי לה
שבכולנו יש שני כוחות מנוגדים ומשלימים.
אותם עלינו להכיר לקבל ולאזן
ולתת להם מקום.
חושך ואור,
עצב ושמחה,
נתינה וקבלה,
זה אנושי להרגיש הכל,
אל תמהרי לשטח או להשטיח את מה שלא נעים להרגיש.
תני לעצמך לחוות גם את השפל כדי להנות מהגאות.
כשאת מתעטפת בפרפקציוניזם
את יכולה להכנע לתירוץ הדחיינות
(אתחיל כש, אני מחכה ל);
את שמה על עצמך לחץ וסטרס להיות מושלמת,
או להצליח
(כשאת מתמידה במה שאת טובה בו,
את נמצאת באזור הבטוח שלך,
את לא נוטלת סיכון ולא חושפת את עצמך לפגיעות);
את נוטעת בעצמך פחד מלהכשל או להידחות;
ומפריעה לעצמך לאהוב
את עצמך ואחרים.
ככה את לא באמת עצמך, כשאת מרצה אחרים
או ביקורתית כלפי עצמך.
לא להיות באמת עצמך, כואב.
כאב פיזי או רגשי מעביר לנו מסר
ואי אפשר להתעלם ממנו.
מכל צד יש את המקום בו נובט ההיפך של עצמו.
לאחר לילה אפל בו שדים מפריעים לשינה
ואין ברירה אלא להתבונן על מה שקשה מדי והדחקת,
יגיע בוקר של הקלה
ואת תביני את הכוח של אותו לילה בו סבלת.
מתוך המקום בו נתת לעצמך להיות פגיעה וחשופה וחלשה
את תגלי בעצמך כוחות ועוצמות
להמשיך
ולצמוח,
או להתמיד,
או להניע,
או לשנות,
או להשתנות.