לקליניקה נכנסת מטופלת שרוצה לטפל בכך שלא מבינים אותה,
היא חושבת שהיא משדרת מסרים סותרים,
כי הגבולות שלה לא מספיק ברורים.
אני, מדברת בצורה כנה, ישירה, ושואלת שאלות גם קשות.
אני טעם נרכש, אני יודעת.
אני חושבת שזה מקצר תהליכים, מקל על התקשורת.
לא צריך לנחש מה אני מרגישה, כי אני אומרת.
לא צריך לקרוא מחשבות שלי, כי רואים עלי ואני גם אומרת.
לא צריך לתהות מה אני רוצה ואיך, כי אני גם אומרת במדוייק.
אמרתי לה, שאני יודעת שלא כולן כאלה.
יש נשים שלא מעיזות לתמלל את הרצונות שלהן,
גם לא בפני עצמן,
בשל הצורך להיות או להיתפס כטובה/נחמדה (שזה בעצם צורך באישור),
הפחד שישפטו/יבקרו אותן,
פחד מאכזבה אם הרצון לא ימולא/יממומש (שזה בעצם פחד מדחייה).
האם את יודעת מה הגבול שלך?
האם את מסכימה למשהו שאת לא רוצה לעשות מתוך אשמה,
או רצון לרצות אחר?
להדחיק או להתעלם מחלק מעצמך, מהאמת שלך,
יכול לעלות לך במחיר האותנטיות שלך,
לפגוע באינטימיות במערכות היחסים שלך,
או בבריאות שלך
כי מתישהו כבר אי אפשר לבלוע יותר,
את העלבון, או הכעס, או הפגיעה בגבולות שלך,
כמו שמתישהו אי אפשר לחיות חיים כפולים, להסתובב עם שקר.
דברנו עוד על השורש האישי שלה של חוסר הגבולות,
חקרנו איפה הגבולות שלה (צעד ראשון היה זיהוי והכרה),
ותרגלנו את ההצגה שלהם בפני אחר בצורה מכבדת, אסרטיבית וברורה.
עוד צעד בלהכיר את עצמה, לדאוג לעצמה, לאהוב את עצמה.
נ.ב. שבוע מאוחר יותר, במקרה נתקלתי בסרטון הזה.
ברנה בראון מגדירה גבולות בתור הידיעה מתי ואיזה מעשה הוא בסדר מבחינתי ומתי לא.
היא ספרה שבמהלך המחקר שלה
האנשים הכי רחומים, בעלי החמלה הגדולה ביותר שפגשה,
היו אלה בעלי הגבולות הברורים ביותר.
אם אנחנו לא מעמידים גבול ברור, או לא מבקשים מאחר לקחת אחריות על מעשיו
כך מתפתחת שנאה או טינה.
כיום, היא מעדיפה להיות נדיבה ואוהבת ובעלת גבולות ברורים,
אחרי שנים שהרגישה שעושים לה דווקא בהתנהגות שלא מקובלת עליה,
הבינה שאולי בעצם האחר עושה כמיטב יכולתו,
והיא מצדה צריכה לתקשר את הגבולות שלה בצורה בהירה יותר.
והיא מאמינה שגבולות חיוניים לאהבה עצמית ואהבת האחר.
אהבתי.