לקליניקה נכנסת מטופלת
בתחילת קשר זוגי,
שמפחדת להתאהב,
מפחדת לאהוב,
מפחדת להיקשר,
מפחדת להפגע.
עניתי לה את דעתי – שגם לי (ולרובנו) יש פחדים בגלל משקעי העבר
אבל להכנס עם השק הכבד הזה ולא בלב שלם זה בזבוז של דייט.
לא לתת לעצמך לעוף,
לא לתת לעצמך להרגיש,
לא להראות את הרגש,
זה פספוס.
אני רוצה מישהו שלא ייבהל אם יראה שאני מתלהבת – ואם כן,
זה סינון מצויין, הרי אני רוצה שיתלהב גם ממני, בהדדיות.
נכון שקשה שוב ושוב לפתוח מחדש את הלב לסיכוי של אהבה,
אבל כשזה קורה, באותו זמן משני הצדדים, זה קסם,
וזה יכול לקרות כשאת תבואי פתוחה.
ברנה בראון אומרת שאמון נבנה מרגעים קטנים בחיינו,
שאולי לא נראים משמעותיים באותו רגע,
אבל יש בהם תחושה של משמעות.
מה זה לסמוך?
לבחור להפוך משהו שחשוב לי לחשוף ופגיע לפעולות של אחר,
מתוך ההנחה שיישאר בטוח איתו בכספת שלו
בגלל גבולות ברורים וידועים,
ואחריות הדדית ועקבית.
איך אני יודעת על מי אפשר וכדאי לסמוך? במי אני בוחרת?
כשאני מרגישה בבית מול מישהו,
כשנעים לי ונוח לשתף,
כשפתוחים אלי מהצד השני.
כשזוכרים דברים קטנים אישיים שסיפרתי,
כשמבקשים ממני עזרה וגם נותנים לי
(מבלי לפחד ומבלי לשפוט באף חלק מהמשוואה),
כשרוצים ויודעים להיות איתי בזמנים טובים וגם קשים.
אני מרגישה זכות גדולה להיות זו שפונים אליה בשעת צרה,
אבל יודעת שחייבת להיות סימטריה והדדיות, נדיבות.
אני בודקת האם הצד השני ממלא או מרוקן אותי,
ובהתאם בוחרת איפה ועם מי להשקיע את זמני ואת האנרגיה שלי.
אני סומכת,
כשאני יכולה להיות אני
בלי מסיכה של פרפקציוניזם,
מתוך הידיעה שאין אנשים מושלמים אמיתיים,
ואנשים אמיתיים הם לא מושלמים,
והפרפקציוניזם הוא ניסיון מפוחד ומבוייש להגן על עצמנו מביקורת.
אנחנו במקביל יצירת מופת ועבודה בתהליך, וזה בסדר.
אני גם עובדת על להכיר את עצמי ולאהוב את עצמי,
וגם ולשפר את עצמי כל הזמן.
כי אני מספיק טובה כבר ממש עכשיו,
ועדיין רוצה להיות טובה יותר ולהרגיש טוב יותר.
מגיע לי.
איך אני מרשה לעצמי לסמוך על אחרים?
מתוך ההנחה שמולי בן אדם טוב שרוצה בטובתי ואני בטובתו.
מתוך הידיעה שבחיבור בינינו יש מקום ללמידה, להתפתחות,
למשהו גדול וטוב יותר.
כדי לסמוך על אחרים,
עלי קודם לסמוך על עצמי.
כי אם לא אסמוך עליי,
ולא אדע להישען על הכוחות הפנימיים שלי,
למצוא בעצמי ובתוכי את מה שמחפשת,
חוזק ורוך וחופש ושקט ושמחה והבנה ואהבה,
איך אוכל לבקש מאחרים את כל אלה או עזרה,
אם לא אוכל לגמול להם בעתיד כשיזדקקו לי?
וחייבת לסמוך על עצמי, ולהאמין שראוייה לקבל,
לפני שבכלל מבקשת מאחר משהו.
איך אני סומכת על עצמי?
בזה שאני יודעת שאני אדם טוב,
שרוצה בטובת אחרים,
שרוצה ויכולה לעזור בזמנים הקשים,
להקשיב לתמוך ולהכיל,
שיודעת לאהוב.
אני יודעת,
שבזמנים האלה, זה לאו דווקא מקומי לתת עצה או דעה,
זה הזמן פשוט לתת,
מה שצריך (אוזן, כתף, חיבוק).
ועם האנשים שסומכת עליהם ואוהבת אותם,
אני יודעת איך ורוצה גם להנות ולהיות איתם,
גם בזמנים הטובים.
עליי לזכור,
לתת גם לעצמי את האהבה והאמון
שאני מחלקת בנדיבות כזו לאחרים,
כי מגיע גם לי.
כך,
כשאני אומרת להם שאני אוהבת,
זה מהדהד ונכון יותר,
וגם יהיה לי קל יותר להגיד,
כשיש גם אהבה לעצמי.
ואז, האהבה והאמון גם חוזרים אלי,
בגל גדול.
נ.ב. זה תמיד כואב כשסיפור אהבה נגמר לפני שהאהבה נגמרת.
את יכולה להיות סיפור האהבה הגדול והארוך של עצמך.
תנסי.
תשילי את הפרפקציוניזם, תאמיני שאת שווה,
תסמכי על עצמך, ותאהבי את עצמך.
