מטופלת נכנסת לקליניקה,
ומספרת לי שהיא לא מרגישה בטוחה בזוגיות שלה.
כמה שהזדהיתי איתה באותו רגע,
למי אין רגעים בהם היא מרגישה מעורערת גם בקשר יציב וטוב?
נזכרתי ישר במו"מ אמיתי ברגע של פגיעות
(בעקבות בולמוס ברנה בראון שלי):
הוא אמר
"אני פה, אוהב אותך, ונשאר איתך לעוד המון זמן אם תתני לי."
אבל אני כבר לא בת 20 וגם לא בת 30,
כבר ילדתי, פעמיים,
וזה אומר שצריך לקבל ולאהוב אותי וגם את הבנות שלי,
ושאברים שלי שגדלו נמתחו ונפלו,
ואני מתכחשת לזה שצריכה משקפיים.
אתה לא מעדיף צעירה וחטובה יותר?
"אוהב אותך כמו שאת, יפה שלי.
התאהבתי בך בגלל הלב שלך.
איך שאת נראית זה בונוס.
וגם ככה אני מעדיף אישה רכה."
אבל אף אחד לא נשאר איתי באמת,
כל מערכות היחסים הקודמות שלי תמיד נגמרו,
או אחרי לילה או מתישהו.
למה שאאמין לך? כולם בסוף או עוזבים או בוגדים.
ומה אם אגיד לך שצריכה אותך?
"תאמיני לי. אני לצידך, לא נגדך. אוהב אותך באמת."
ויש לי, כמו לך, הסטוריה ומטענים.
אבל שלי יגרמו לי לעצבים ולבכי
שלא אתה ולא אני תמיד נוכל נשלוט עליהם.
ואם יהיה קשה ולא תמיד אראה את הדרך, את האור?
"אשב איתך גם בחושך. העיקר שנדבר."
ולפעמים קשה לי לסמוך וקשה לי לאהוב,
יש לך כוח, זמן וסבלנות להתחיל להמיס את חומות ההגנה שלי?
לא מעדיף מישהי פחות מסובכת?
"את שווה את זה. יש לי כוח."
אבל אני אישה חזקה ועצמאית,
אני לא צריכה עוד גבר שיציל אותי,
אני נאבקתי כדי להגיע למקום שלי בחתיכה אחת
ועם השפיות שלי,
ואפילו גאה בזה, אז לא תודה.
"אוהב את כמה שאת חזקה! אלופה שאת.
אני תומך בך ומפרגן לך."
ואני לא אהיה האישה הקטנה והכנועה, גם לא בשבילך.
ואולי אסרס או אקטין אותך בלי להתכוון
כי כבר רגילה להיות לבד,
למרות שנעים לי שאתה מטפל בי ועוזר לי.
"את לא מפחידה אותי. ואטפל בך בשמחה."
אבל אני אמשיך לצמוח ולהתפתח, ואף אחד לא יעצור אותי.
אם תרצה להשאר איתי, נוכל שנינו לגדול יחד ולחוד?
ולהבליט את החיובי אחד בשנייה,
לעזור בקושי ולחגוג את הטוב?
"ברור, בשביל זה אני פה.
זו זוגיות טובה, זה יהיה התיקון של שנינו."
ישששש. אז אאמין לך.
אז גם אני פה, אני אוהבת אותך, ונשארת איתך.
