שמעתי הרצאה מרתקת. שמטרתנו בעולם היא החיבור האנושי,
ביולוגית ורגשית, מטרתנו לאהוב.
מה שמונע מאתנו להתחבר זה בושה, שבבסיסה פחד מדחייה.
החוקרת מצאה שכל מה שמבדיל בין הנחקרים
היא האמונה שמגיע להם להיות נאהבים ולהשתייך.
לחלק היה את האומץ להראות מי הם באמת,
לא מושלמים, אבל אותנטים.
היה להם הכוח והחמלה להיות טובים לעצמם ולאחרים.
היה בהם היכולת לחיות בפגיעות,
לשים את עצמם בפתיחות במערכות יחסים
ולקחת סיכון לטובת תקווה למשהו גדול וטוב,
שמשם תיוולד אהבה ואושר ויצירתיות.
ברנה בראון מגדירה פגיעות כך:
האומץ והנכונות להיראות ללא ידיעת התוצאה.
הפגיעות נמצאת בגרעין של רגשות קשים כמו פחד, צער ואכזבה,
וגם במקום בו יוולדו אהבה, שייכות, ויצירתיות –
אותן חוויות אשר נותנות משמעות לחיינו.
לא מעט מאיתנו מדחיקים את הפגיעות, כי שם יש פוטנציאל לכאב גדול.
מדחיקים על ידי אכילה רגשית, סמים, אלכוהול, סקס שלא מחובר לרגש,
או בריחה לרגשות אחרים שקל יותר לחוות.
ההדחקה הזו פוגעת גם ביכולת לחוות שמחה
וגם בהוקרת התודה על היש, הקיים.
פוגעת באותנטיות.
צריך לתת לעצמנו להראות לגמרי את עצמנו,
להיראות, לאהוב בלב שלם,
לחוות את האושר המלא,
ולהאמין שמי שאנחנו לא רק מספיק טובים אלא ראויים.
ככה, נהיה טובים יותר לעצמנו.
וואו.
