לקליניקה נכנסות בזו אחר זו מטופלות
שעומדות בפני שינוי גדול בחייהן,
ומתנגדות.
שינוי הוא חלק מהחיים.
אנחנו משתנים ומתפתחים,
הסביבה שלנו משתנה ומגיבה.
שינוי הוא בלתי נמנע,
ולעתים הדבר היחיד שאפשר לדעת בוודאות שיקרה,
היות ושינוי הוא טבעי.
טבעית גם ההתנגדות לשינוי.
פעם ההתנגדות לשינוי הייתה מנגנון השרדות,
כששינוי משמעו היה סכנה.
והיום, למה זה?
יש כאלה שאוהבות שינוי ומתרגשות לקראתו,
יוזמות שינויים קטנים עד גדולים
בבית או במראה שלהן,
או בחיים האישיים או המקצועיים.
ויש כאלה שחוששות מהשינוי והלא נודע שמביא איתו.
לעתים יש סיכון בשינוי,
לעתים יש אי נוחות בשינוי,
ולעתים יש אובדן (לפחות של המוכר).
הזכרתי להן,
שגם במהלך השינוי
חשוב להקשיב לעצמך,
להשאר בגבולות הנכונים לך ולאמת שלך
ולמה שעושה לך טוב
(לאו דווקא הגבולות המוכרים של אזור הנוחות המוכר והלא תמיד נוח).
הדבר הראשון שיש לשנות הוא המחשבות המעכבות,
שבאות לפני דפוסים התנהגות מוכרים.
תוך כדי
חשוב לתת מקום לרגשות שבאים בעקבות (חוסר נוחות, לחץ, פחד).
לקחת צעדים קטנים,
ולסלוח לעצמך על מעידות.
שאלתי אותן,
האם יש מקום לבדוק איזו גרסה של עצמך תנצח בהסתגלות?
האם יש מקום לבחור איזו גרסה של עצמך תצמח בהזדמנות?
הן החליטו לנשום,
ולהמשיך לזוז,
כי ההיפך משינוי זה לא השגרה הנוחה והמוכרת,
זה קבעון.