היה שבוע כזה של מטופלות שספרו על משהו שחסר להן במערכות היחסים.
או שיש להן קשר עם תקשורת בלי חשק בו הבעל כבר כמו ידיד/שותף לדירה,
או שיש בדייטינג רק סקס ואין עומק רגשי.
שאלו אותי למה זה חייב להיות ככה,
והאם זה חייב להיות ככה?
שאלתי אותן – האם יכול להיות שמה שחסר לך בקשר
חסר לך במערכת היחסים עם עצמך, בחיים?
האם היעדר התשוקה לבן הזוג קיימת בעוד תחומים בחייך?
האם בעיית התקשורת מעידה על דברים שלא נאמרים,
על משהו שאת לא מודה בו בפני עצמך?
שאלתי אותן, האם את יודעת מה את רוצה ממערכת היחסים?
איך היית רוצה שתיראה?
איך היית רוצה להרגיש בתוך הקשר?
ואז נשמתי, ואמרתי שאני לא מאמינה כמה זמן לקח לי להיזכר
במשולש שרציתי שיהיה לי בבן זוג (ועליו לא מתפשרת):
מישהו שכשניפגש,
ארצה לחבק ולנשק לשלום (אהבה עם אינטימיות שמחה),
לשבת קרוב לדבר (חברות עם תקשורת פתוחה),
ואז לקחת אותו למיטה (תשוקה!).
אבל כשמדברים, אז על הכל.
לחלוק באמת את חיי עם הגבר שחולקת איתו את חיי.
לקח לי זמן להיזכר,
כי הייתי צריכה לתת לעצמי לעבור
את הזמן להיות לבד,
וללמוד לסמוך על עצמי
לפני שארצה לסמוך שוב על אחר.
רק אחרי שפרמתי את הרשת הסבוכה של הפחדים,
הצלחתי לזהות כל אחד מהם,
והתמודדתי איתם אחד אחד.
אני כבר ידעתי להגיד שאני לא מפחדת להיות לבד:
- לא מפחדת להיות ללא בן זוג
- לא מפחדת להיות חד הורית
- לא מפחדת להיות עצמאית כלכלית
אבל אז הגיע הרגע המפחיד מכולם –
הרגע בו הרגשתי שאני רוצה לתת את הלב שלי,
לנסות שוב, אבל בלב שלם.
כי ההפי אנד דיסני שלי, שעוד לא עיצבתי בעיני רוחי,
יקרה רק בלב שלם,
רק אם אתן את כולי ואתמסר.
האם אפשר להתמסר בלי לפחד?
ברנה בראון אמרה שאושר הוא הרגש המפחיד ביותר,
בשל החשש שהוא תיכף ייעלם.
אולי אני נאיבית, ואולי רומנטיקנית,
ואולי סתם אופטימית –
אבל אני באמת מאמינה שכשזה זה,
הגוף והראש אומרים לך בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה.
ועם הגבר הנכון,
שאר הספקות/חששות/פחדים יטופלו במילים ובמעשים,
ואפשר לקפוץ אל הלא נודע בפייד אאוט עם פס קול דביק,
כי דברים יסתדרו, וזה לא חייב להיות כזה קשה.