יש לכל מערכת יחסים בחיינו תפקיד,
שיעור אותו אנחנו צריכים ללמוד.
אם נתעקש להתנגד,
להתמרד,
ולא נלמד אותו,
הוא יצוץ שוב ושוב במקומות אחרים עם אנשים שונים.
בקליניקה שלי,
אני נפגשת עם הרבה נשים שונות זו מזו,
טיפוסים שונים,
ולהן אני ממלאה תפקיד אחר,
כי עם כל אחת הדינמיקה שונה.
יש מטופלות שרוצה להירגע, ולשחרר, ולשתוק.
יש מטופלות שרוצות לדבר,
ושאני אשתוק ושאקשיב.
יש מטופלות שרוצות לדבר,
ושאני אגיב.
גם כשאני מגיבה,
כי מבקשות את דעתי או מבקשות ממני עצה,
אני לא שופטת, אני מכילה,
ואם רוצות אני מחבקת,
ובעיקר אני נזהרת מלהיות להן לקביים.
כמטפלת,
אני מרגישה זכות גדולה להיות זו שפונים אליה עם כאב,
או בעיה, או סוד,
ומוכנה להיות למשענת.
אך אני רואה זכות גדולה יותר (אם לא חובה),
להיות זו שמציבה ראי מולן,
להזכיר להן מי הן ומה קורה מחוץ לראשן,
גם אם זה לא תמיד נעים לראות ולהיזכר.
כי אני מאמינה,
שעדיף להחזיק את הראי ולהזכיר להן שהכוח שלהן
לא קשור למה שקורה סביבן או תלוי במשענות שלהן,
אלא במי שמשתקפת מולן בראי.
אני יודעת, כי פעם נאלצתי להזכיר לעצמי.
