כל הפוסטים במסע אישי נשי

לקראת חגיגות גיל 40, מטופלות שאלו אותי מה למדתי, ומה הייתי אומרת ללימור הצעירה. ניסיתי לסכם כמה שיחות מעניינות: בנוגע

לקליניקה נכנסה מטופלת מבולבלת וסובלת.כי הכל אצלה "מעולה" על הנייר(קריירה וזוגיות) ובתוכה לא ממש.והדיסוננס משגע אותה.ניסיתי לגשש האם היא לא

כשאת מצפה למשהו טוב שבדרך – איך את מצליחה לחכות בסבלנות? אצלי עזרה הידיעה הברורה שהטוב בדרך. לקליניקה נכנסו ברצף

לקליניקה נכנסת מטופלת שממהרת להגיע לשלב הבא בתהליך שלה. נמאס לה לכעוס, לנטור, לכאוב, לחשוב. היא רוצה כבר להיות אחרי,

מטופלת פעם שאלה אותי איך אני יודעת מה ומי אני רוצה.עניתי לה, אחרי היכרות מעמיקה עם עצמי וצרכיי חידדתי ודייקתי מה

לקליניקה נכנסת מטופלת מיואשת. בעלה סירב לטיפול זוגי. בעלה סירב לגישור. היא מרגישה חנוקה, טובעת, אבודה, ומתה מפחד להתגרש. החלטתי לספר

יושבת מולי אמא, לא טרייה. אני מקשיבה לה, ומבינה אותה, ונותנת לה מקום לשחרר ולבטא מחשבות שלא נעימות לה כשמטיילות

כששתי נשים יושבות, הן מדברות ומקשיבות. כי כל אישה שונה, וכך גם השיר שלה, ומהמקום הזה אנחנו לומדות. אך כל

כששואלים אמא מי האדם הכי חשוב בחייה, לרוב היא תענה תשובה אוטומטית, אינסטינקטיבית, ילדיה. למה זה? נכון. האמהות שינתה אותך,

ככל שאני מתקרבת לעצמי,  אני מוכנה לחשוף עוד ממני ולקלף עוד שכבה (כמו בצל) גם אם זה אומר לבכות (כמו