לקליניקה נכנסת מטופלת, המתלוננת על תקיעות.
יש לה הרבה חלומות,
והרבה שאיפות להגיע להרבה יעדים.
עליה להתגבר על אתגרים
ולתכנן הרבה פרויקטים,
והיא לא מצליחה להניע שום דבר.
לא להחליט על הצעד הבא,
ולא לשנות כלום.
תקועה.
קודם שאלתי אותה, האם את באמת רוצה לשנות?
האם את בטוחה שלהיות תקועה לא משרת אותך בצורה מסויימת,
נותן לך משהו איפהשהוא (רחמים, הנחות ותנאים מקלים)?
לא, די, נמאס לה.
ואז שאלתי, תבדקי מה מעכב אותך,
הפחד להיכשל או הפחד מלהצליח?
כשאת ממש רוצה משהו, למה את לא משיגה אותו?
האם זה בגלל
- עצלות – הנטייה לענות "עוד לא"? או "כבר ניסיתי ולא הצלחתי?"
הייתה לי מטופלת, שרצתה לדחות כל שינוי ב"רק עוד משהו",
עוד קצת זמן, עוד בדיקה, עוד לחשוב, עוד תעודה.
לדעתי, כשההמתנה משרתת אותך,
כשהיא באה ממקום של לשקול אפשרויות
ולבדוק ולעשות בחירה מושכלת, נהדרת.
כשזה מדפוס של דחיית קבלת החלטות, פחות.
כשלהשלים תעודה זה מה שנדרש כדי לפתוח בקריירה, חכם.
כשלאסוף תעודות (או יותר גרוע, להתחיל ללמוד ולא לסיים)
היא דרך לדחות את היציאה לעבודה, פחות.
וזה נורא תיסכל גם אותה,
והשאיר אותה תקועה בחוסר שביעותה.
- חוסר רצון לשנות או להשתנות?
נטייה להתווכח מול עצה במקום לאמץ אותה?
הייתה לי מטופלת שרק דברה על שינוי,
אבל ממקום שכלתי ולא פעלתני.
היא לא הצליחה להביא את עצמה לבצע,
או אפילו לדמיין את התכל'ס,
כי הייתה עסוקה בלהתווכח על התיאוריה.
היא הייתה כל כך בטוחה בצדקתה,
הגנה על נקודת מבטה בחירוף נפש,
גם כשבאה לבקש דעה של אחרים.
לא חייבים לאמץ כל עצה שמקבלים,
אבל אם את עסוקה יותר בלהתנצח
ולהיות צודקת מאשר לשפר את עצמך,
הפסדת מראש כי וויתרת על ההקשבה,
ואין לך מקום לדעות אחרות,
וכי וויתרת על היכולת להשתנות.
אצלה זה קרה מרוב אינטיליגנציה,
כך שהייתה יכולה לתת סיבות רציונליות לטיעונים שלה
ובמקביל לכפות על חוסר הביטחון העמוק שלה.
מה יקרה אם תנסי לקבל משוב,
ואז לברור מה לעשות איתו ואם הוא יכול להועיל לך,
ולא תתווכחי כדי להוכיח שצדקת כמו שבטוחה מראש?
- התחמקות היסטורית – הייתה לי מטופלת,
שלא לקחה אחריות על מה שקורה בחייה.
היא סחבה מטען של תירוצים וטראומות מהילדות
כסיבה לאיפה שהיא היום.
איתה, עבדתי על הטרולי שלה,
להבין שהמטען הזה של חוויות וזכרונות,
תרתי משמע נגרר אחריה,
מושך אותה אחורה, מכאיב,
מסרבל ומסורבל,
וצובר עוד ועוד משקל בדרך עם השנים שעוברות.
אותה שאלתי, ומה יקרה אם תעזבי את היד ותשחררי?
בכל הזדמנות, בכל מעבר בחיים,
יש לך הזדמנות להמציא את עצמך מחדש,
מבלי לברוח מחייך בדרמטיות.
שינוי שכונה, לימודים חדשים, צבא, חברות חדשה –
כל צומת כזו זו הזדמנות לבחור להשיל מעליך את העול של הטרולי.
כל החוויות האלה עיצבו אותה, נכון.
אבל הן לא חייבות להגדיר אותה עד היום.
לכולנו יש משקעים וכאבים.
ולא כולנו מתרצים את חיינו הבוגרים
באכלו לי שתו לי החביאו ממני
חטפו לי את הקידום, עקפו אותי מימין,
איימו עלי שלא אספר, הבטיחו לי ולא קיימו.
אלו החיים שקיבלת, שניתנו לך.
תעשי איתם מה שאת יכולה ורוצה.
האם תצמחי מתוך הקושי והאתגר?
תשארי שתיל רעב לשמש? או תנבלי?
איך את רוצה לחיות, ומי את רוצה להיות?
אלו הם חייך. לא חבל על הזמן שלך?
- חוסר ביטחון – לא מאמינה שמגיע לי,
אני לא מספיק טובה/ראוייה/חכמה/מועילה,
אני לא רוצה להתבלט אם באמת אצליח נורא?
כולנו נכשלים, כל החיים, כל הזמן.
השאלה היא, איך מתמודדים עם הכשלון.
כשאת מאמינה שלא מגיע לך,
את מזמנת לעצמך את זה, את החוסר.
תאמיני בעצמך, ותאהבי את עצמך, והם יגיעו אלייך –
שפע, הזדמנויות, אהבה.
זה השינוי שאת צריכה להניע.
אל תבזבזי זמן, מגיע לך את החיים שלך.
תתמקדי גם באיך את רוצה להרגיש,
לא רק באיך להגיע לשם.
ותתחילי, צעד צעד.
אז בואי, אמרתי.
אני שומעת שאת מרגישה שמרוב העצים ביער,
את לא מצליחה לראות את השביל,
שמרוב הפרטים בתמונה הגדולה שחסרים לך,
מרוב הדברים שרוצה לעשות במקביל,
הלכת לאיבוד.
בואי נעשה יחד רשימה ונבנה תכנית של שלבים, צעד אחרי צעד,
של מה שאת יכולה להשיג לעשות ולשנות,
מבלי להרגיש מוצפת או משותקת מפחד או חוסר החלטיות.
אז מה אם רוצה הכל חדש ונוצץ ועכשיו, אם לא אתמול.
שנייה, תנשמי, תתרכזי.
החיים לא סרט דיסני, אין אינסטסט במטה קסם.
למה לך להתפזר בעשייה?
אמרת שמסיח, מבלבל, מתיש ומייאש אותך.
היא הסכימה, והחליטה לא במקביל, אלא פרויקט פרויקט.
ושלכל פרוייקט תבנה תכנית אחרי שתבין איך ומה, ובעיקר איך להתרכז.
נ.ב. גם את יכולה, לתכנן ולזמן ולהצליח. אני פה גם בשבילך.