לקליניקה נכנסה מטופלת מאשימה.
את הבוס, את בן הזוג, את הקופאית, את הנהג בנתיב לידה, כולם.
ניסינו יחד לברר למה זה, ולמה כדאי לה להפסיק עם זה.
ניסינו לברר,
כמה זמן קיים בה הדפוס הזה של להאשים אחרים,
מתי הוא התחיל,
ובמה הוא משרת אותה.
ואז אמרתי לה,
אולי הנטייה להאשים באה מהמקום שאת אומרת די,
אני גם ככה סוחבת על עצמי מספיק.
מספיק טינה.
מספיק מרמור.
מספיק כעס.
ואולי אם אוציא את הסיבה לכל האיכס שאני מרגישה כלפי חוץ,
אולי אז יהיה נוח יותר.
אז אולי,
פשוט תנסי להפסיק להאשים אחרים,
ואת עצמך.
פשוט תזכרי לאהוב את עצמך
עבור כל מי ומה שאת היית,
כל מה שאת
וכל מה שתהיי.
בלי להאשים אף אחד.
גם אם לא תממשי את הפוטנציאל שאמרו לך שיש לך,
מבלי לחפש אשמים,
מי מפריע או מעכב אותך (אולי זו את?).
התמונה שציירו עבורך או דמיינת של איך החיים צריכים להראות,
והפער שלרוב קיים בינה לבין המציאות,
קשה ומכאיב.
תדעי שלכל האנשים החזקים והמעניינים שפגשתי,
יש סיפור חיים שהפך אותם לכאלה,
וזה לרוב לא עבר קל.
לא כדאי לתת לפרפקציוניזם גם את התירוץ לדחיינות,
אין פרפקט בחיים, אז למה לך לחכות.
פשוט תחיי את חייך,
תנסי להיות מרוצה כבר עכשיו,
לחיות בשלום גם עם מה שיש וגם עם השאיפות שלך.
תנסי להחליף את התמונה האידיאלית הזו,
ותחזיקי בראשך במקום
את התמונה של חייך כמו שהם כבר עכשיו,
ומה שנותן לך כוח,
וגם זה ייתן לך כוח.
העיקר שאת עושה לפחות משהו קטן ביום בשבילך,
לשמח אותך.
ואולי,
את צריכה לזכור,
שהעולם לא חייב לך דבר,
אלא,
את חייבת להעניק את הדבר שלך לעולם,
לתת את המתנה שלך,
את מה שעושה אותך למיוחדת.
היא התנגדה.
היא כעסה.
היא בכתה.
היא נשמה.
היא נרגעה.
היא חייכה.
היא התחילה לרשום את מה שטוב בה ובחייה כבר עכשיו,
ואיך יכולה לתת מעצמה עוד קצת,
לעצמה עוד קצת,
וגם לעולם.
נ.ב. גם את כבר יודעת מה עושה אותך למיוחדת.
רק תנשמי ותקשיבי פנימה לעצמך.
ברנה בראון אומרת שלהאשים זה לשחרר אי נוחות וכאב,
במסווה של לקיחת שליטה.
ושהיא מעדיפה למצוא את הסיבה למה שקרה אצלה,
מאשר שלא תהיה סיבה.
כי האשמה פוגעת לנו ביכולת לקחת אחריות על מעשים שלנו,
וגם ביכולת לדרוש מהאחר לאותו סטנדרט,
כי האנרגיה מתבזבזת על שחרור הזעם וחיפוש האשם.
לקיחת אחריות זהו תהליך פגיע,
הדורש חשיפת רגשות.
האשמה פוגעת ביכולת שלנו להיות פגיעים,
ופוגעת באמפתיה.