אתמול התחיל ונגמר במטופלות שאמרו "איזה מזל שהגעתי אליך".
לשתיהן הקשבתי ועניתי ממצולות נפשי.
עם שתיהן יכולתי להזדהות ולחוש בכאבן, הפיזי או הרגשי.
אחת בגילי, ואחת בגיל סבתי.
וכשליוויתי את המבוגרת החוצה ממרחק מאחוריה, כי היא התעקשה לבד,
ועל אף התנגדותה הגשתי לה יד כשהתקשתה,
היא ריגשה אותי כשלחשה "ידעתי שתבואי אחריי".
אמפתיה היא הבסיס לחיבור האנושי.
היא מחייבת חיבור פנימה לחוויה שלי,
כדי שאבין ואזדהה,
ויהיה שם משהו מעבר להקשבה מהצד כתמיכה.
כשאזכר בחוויה שלי, אכיר בשלך, מבלי לשפוט.
אמפתיה מוגדרת כזיהוי רגש של אחר והעברתו חזרה אליו,
בתקשורת משקפת.
זה לתת מעצמך,
ולתת לעצמך להרגיש עם אחר.
הפגיעות שלך מול החשיפה או השיתוף,
חשובה יותר מהתגובה שלך עצמה.
העיקר החיבור.
העיקר החיבוק.
קל לי מאוד להתחבר לאמפתיה.
קל לי מאוד להקשיב ללא שיפוטיות.
קל לי מאוד לחבק.
עכשיו שהרגש שלי חשוף ופרוץ,
אני מטפלת ואמא טובה יותר.
אני יכולה להזדהות עם כוווולן,
למצוא נקודת השקה וחיבור.
עכשיו אני רק צריכה לזכור איך להרגיש עם אחרים
מבלי להרגיש אחראית על הרגשות שלהם,
לזהות מתי משהו שלי ומתי לא,
ולדעת לשחרר את מה שלא שלי ולא צריך להיות עליי.
תודה על השיעור, ועל התזכורת.
איזה מזל יש לי, שאתן הגעתן אליי.
נ.ב. אני כאן גם בשבילך.