פעם היה בעיניי משהו נורא נוח ומרגיע על אוטומט.
לא צריך לחשוב.
וגם בלהיות סופרוומן.
הכל מתוקתק, ממשימה למשימה.
אין זמן לעצמך, לטוב ולרע.
ואז מצאתי את עצמי סובלת מתנודות קיצוניות של מצבי רוח, אנרגיה, וחשק.
החיים (2 בנות, בית, עבודה ולהיות מבוגרת אחראית וזה)
הביאו אותי לתהות איך שומרים על תשוקה לחיים ובחיים?
קים אנאמי מדברת על אנרגיה מינית כבעלת כוח ואנרגיה קיומית,
וממליצה על אורגזמה יומית (גם עצמית) כמקור אספקה היות והיא מעלה אנרגיה ומחזקת בריאות,
מפחיתה סטרס ומשככת כאבים, ובמהלכה משתחררים הורמונים משפרי מצב רוח.
נדהמתי. רגע, באמת? שנייה, מה תדירות האורגזמות שלי?
כשהתחלתי לחשוב על אורגזמות, חשבתי על זה שאין כמו סקס טוב עם מי שמכיר אותך,
יודע מה את רוצה, אוהבת וצריכה, יודע איפה ואיך לגעת בך.
בשביל זה צריך ערוץ תקשורת פתוח, עם כנות ואומץ להיחשף ולהודות בחולשות.
גם בשביל זה (סקס) ובעיקר בשביל זה (תקשורת) חשוב לקבוע זמן זוגי –
מה שלא תמיד קורה מעצמו, בטח אחרי זוגיות ממושכת, בטח אחרי שיש ילדים בבית.
בשיחה אולי תגלי שעם השנים כמו שאת השתנית, גם הוא.
ואולי אפילו בטעם ובהעדפות.
ונכון שהוא מכיר אותך ואת גופך, ויודע לענג, אבל אולי אולי,
בזכות ההיכרות הממושכת וההורות,
תכניסו אווירה של שובבות בשיחה ואחר כך במיטה (או מחוצה לה?),
ותשנו את השגרה המוכרת של הפורפליי או האקט.
אולי תגלי שאפשר להסיר הקשרים של התנגדות, בושה, אשמה.
אולי תגלי שעם לב פתוח,
דרך הגוף אפשר להתחבר בצורה רגשית ועמוקה, להתמסר, להשתחרר, ולשחרר טינה.
דורית בר אומרת שסקס הוא חלק הכרחי בחיינו, מחזק ומשמח, מרענן וטוב לגוף ולנפש.
סקס הוא לא מטלה, אלא הזדמנות למפגש זוגי, הזדמנות לחכות לה.
אולי מביך בהתחלה להפוך משהו מוכר לשונה,
אולי מפחיד קצת, אבל מרגש, ושווה את זה.
ואם יש משהו מפחיד כל כך, כנראה שיש לו תפקיד או שיעור בחיים.
כדאי לא לברוח מזה, אלא לתת לפחד מקום ומודעות,
להבין מה מבקש תשומת לב, ולעשות את זה בכל זאת.
לרוב יש תחושה מדהימה אחרי הקפיצה.
ועל תשוקה שווה להילחם.
נ.ב. מתי את חשבת על זה, על האם את סופרוומן, משימתית ואוטומטית?
מתי חשבת על התשוקה שלך לעשייה, ליצירה, על שמחת החיים שלך, על האורגזמה שלך, הביטחון העצמי שלך?
מתי ואיך התגברת על פחד? על מה את נלחמת?