שנים נמנעתי ממים בפומבי.
תמהיל ותיק של שנאה עצמית, ביקורתיות, ובושה היה מתלבש עלי,
ומושיב אותי בצד,
בצל, לבושה,
מקשיבה מרחוק לצהלות הילדים.
אבל היום,
אחרי עבודה על עצמי
(חיצונית ופנימית, כי אי אפשר אחרת),
השלמתי עם גופי כמפת דרכים למה שעברתי עד עכשיו.
ואני כבר לא חושבת שיש מושלמת,
אין דבר כזה בלי פוטושופ,
וזה מעייף נורא לרדוף אחרי זה או להשוות לאחרת.
כשאני רואה אותך נמנעת,
כמו שהייתי בעבר, אני רוצה לחבק אותך ולהגיד לך:
אמא, תהיי שלמה (ואם אפשר – גאה!)
בגוף הזה שלך שיצר והביא חיים לעולם,
ותודי על כך שיש לו כוח להרים ולשחק ולהשתכשך.
כשאני מסתכלת על אמא בבגד ים,
אני רואה אהבה.
העניינים שלך עם צלקות, צלוליט, חזה מרוקן מהנקה,
וסימני מתיחה הם שלך,
והם יתגמדו
מול התגמול כשבאמת תתחברי להנאה הילדותית במים עם הילדים,
כשתצליחי להתפשט (גם מהעכבות) ולהיות נוכחת ברגע.
העניקי לעצמך ולילדייך את המים.
כי אין, אין כמו ההרגשה של להיות עטופה בחיבוק רטוב ואוהב וצוחק.
שווה את החשיפה, באמת.