בפעם השלישית שהגיע הברונכיטיס בשנה האחרונה, כבר ידעתי למה.
הליחה שחנקה אותי לא הייתה בגלל חיידק או וירוס,
אלה היו המילים שאני לא הוצאתי מהמון סיבות.
אבל בפעמיים הראשונות כשלקחתי אנטיביוטיקה
ולא רציתי לחשוב על הקשר הרגשי נפשי,
לקח לזה יותר זמן לחלוף.
היום, מספיק שאני רק מדברת על לעשות משהו שאני לא באמת רוצה לעשות,
אני מרגישה את ההתנגדות בגוף, כיווץ או עקצוץ.
כי כשחושבת על משהו שכן רוצה, יש פתיחה, התרחבות.
אני נושמת.
לפני שהתחברתי חזרה לעצמי ונזכרתי להקשיב לגוף,
תהליך שלקח שנים,
כמו פעמונים עקשניים התחילו לצוץ לי כל מיני רגשות ותחושות בגוף שלא הצלחתי לזהות.
מאז שהתחלתי להיות מטופלת ומטפלת לפני יותר מעשור,
ידעתי שהרגשות שלי הן שלי, וחלק ממני,
מותר לי וחשוב לי להרגיש אותן.
אבל ידעתי בצורה שכלתנית בלבד.
איכשהו ומשום מה, שכחתי איך מעבירים את הידע הזה לגוף,
איך פותחים את הלב ומתחברים לרגש, איך בוכים.
לא זכרתי שידעתי איך לבכות.
והיה לי קשה מאוד לראות את הילדה שלי בוכה.
בשיחה עם מטפלת הבנתי שבתי לא רואה אותי בוכה בכלל,
ושכמוה אני לא מראה קשת רגשות אלא שניים-שלושה.
בעיקר חוסר סבלנות, עצבנות, וכעס.
כעס מסווה רגשות עדינים ונורא קל לשלוף אותו מהר כמגננה, כתגובה מהירה.
כעס שומר על פחד, אכזבה, עלבון.
ודווקא אותם קל מאוד לבטא ולטהר בבכי.
כדי לגעת ברגשות אחרים יש להכיר בהם ולהכיר אותם,
ואצלי הצעד הראשון היה לתת להם שם ולרשום אותם על דף (כמה היה לי קשה!).
התעצבנתי מהתרגיל (לא מפתיע) והתמדתי בכל זאת,
מתוך הידיעה שכשאדע לזהות רגש אוכל לעבד אותו,
ואצליח להישאר ברגש לא נעים כי אדע שהוא זמני ובסופו יחזור משהו (רגש) טוב.
פעם קראתי אצל מישהי שאצלה עיבוד רגשות, גם חיוביים הוא תהליך, גם גופני.
ושיש לתת לגוף זמן לנוח, אחרת התהליך ייקח יותר זמן.
אני באמת מאמינה שאישה מאושרת משפיעה על כל הבית – תתרום ותתמוך יותר בבעל,
תהיה סבלנית ומכילה יותר כאם,
תתפקד טוב יותר בעבודה.
אז לקחתי זמן לעצמי.
אני דאגתי שיהיה משהו טוב בשגרה שלי,
שיהיו ביום יום דברים שמזינים את הטוב שלי – הנאה, פינוק, מנוחה,
מה שאני זקוקה לו באותו יום.
את התחושה שאבחר לקבל אני יכולה לשתול גם בביס מנגו עסיסי,
5 דקות רביצה מוחלטת על הספה, מריחה איטית של קרם גוף או מסיכה לפנים,
אורגזמה, צחוק, ריקוד, מה שאחליט,
העיקר הכוונה והנוכחות (ותודה ליעל דורון יבין).
וכשאכיר את עצמי יותר טוב, אדע יותר טוב מה אני צריכה.
עניין של זמן, סבלנות, וניסוי לאחר תהייה וטעייה.
כנראה שהפסקתי לבכות (מתי זה היה בכלל?)
כי זה הרגיש לי שייך רק למקום של עצב,
ואם אני בוכה סימן שרע לי.
האמונה (השגויה) שלי הייתה: אולי אם לא אבכה, אז לא יהיה לי רע, ואז מה אם כבר רע לי.
עדיף לי להרגיש כעס, לפחות שם כבר מוכר לי,
ואני באשליה של שליטה מסויימת.
אבל כשהכעס יוצא ראשון אני לא שולטת בו, הוא שולט בי,
ואני מגיבה מבלי לבחור את התגובה.
ברפלקסולוגיה, הרגש משוייך לאלמנט המים, ובעיקר הפחד.
רק אחרי תהליך של עבודה עם ועל עצמי,
רק אחרי שהבנתי את השקר באשליית האנטי בכי והנזק שבכעס (לבנות שלי וגם לי),
רק אחרי שקלטתי את הניתוק הרגשי שלי מעצמי,
התחלתי לבכות והסכר נפרץ.
בכיתי ללא שליטה, בזמנים לא נוחים,
במקומות לא מתאימים, ומול קהל לא מבין.
בכיתי את כל מה שהדחקתי בשנים "היבשות".
ועם הזמן התחלתי לבכות משמחה, מאהבה, לא רק מרע.
נכון לעכשיו, הפכתי להיות אחת מה"בוכות" מקליפ,
משיר, מפרסומת, ממשפט של הבנות, משיחה מתוקה ביניהן,
הכל כבר מרגש אותי. הבנות שלי התרגלו.
פעם הן הגיבו בהתלחשויות שאמא עצובה.
היום הן שואלות אם אני צריכה חיבוק.
גיליתי שהבכי ממוסס את העצב ומנקה את הכעס,
וחושף את מה שחבוי עוד יותר עמוק, עוזר לרפא כאב.
זה כבר לא רק מקלחת רגשית, זה צלילה.
איך ולמה פעם קישרתי בכי עם חולשה?
היום, אחרי בכי אני מרגישה נקיה, שהכל מרוקן, ויכול להתמלא במשהו טוב יותר.
היום, אני מרגישה רכה יותר, פתוחה יותר, נשית יותר.
נ.ב. מה עושה לך טוב? מתי בדקת את זה בפעם האחרונה? מתי חשבת על זה לאחרונה?
האם גם את בוכה?