הפוסט הזה קצת שונה.
סליחה שלא הייתי פה ב100%.
עברתי תקופה לא קלה, שדרשה הסתכלות פנימה.
תקופה שקראה להתבוננות מעמיקה ושקטה,
למעבר דרך פחד ואומץ, לדיוק והכרה באמיתות,
לתהליך איטי ולסבלנות שתוליד גם סליחה עצמי וקבלה עצמית.
כדי שאוכל לחזור שלמה עם עצמי וכל חלקיי וצדדי.
גם את אלה שהדחקתי ופחות אהבתי, גם הפחות מחייכים ופוטוגניים.
יין ויאנג, גם בי יש מואר וחשוך, ונהיה לי מתיש להציג ולרדוף רק אחרי האור.
אז הפסקתי להציג,
עד שאהיה מוכנה לומר לדוגמא, שאני אמא אוהבת,
אך נהנית גם מזמן שקט עם עצמי.
שנכון שאני מטפלת,
אך אוהבת לפעמים להכניס לגופי גם דברים לא בריאים.
קל וכיף לראות את האור ואת הריפוי שיש בו, הקלילות והחום והשמחה.
בחושך, בכאב, בייאוש, בפחד, בחרדה ובדכאון יש פחות סקס אפיל.
יש איזו התנייה חברתית להתנגד לצער,
אמונה שיש חולשה בלהראות קושי או עצב.
אך אין יום בלי לילה, ואין טעם להתכחש לחצי השני של המחזור,
זה רק יעמיק את הקרע ויידחה את הריפוי שיש גם בצל.
המטען שאנו סוחבים לא ייעלם מעצמו,
עדיף לברר מה מכאיב, מה מפחיד,
מה מבקש ריפוי ולטפל בעניין.
תמיד יש מקום לתקווה,
גם מאחורי הענן השמש מחכה לשוב ולזרוח עלינו.
תודה על הסבלנות והקבלה,
אימצתי את הפערים האלה, וכבר לא רואה בהם סתירה.
תודה על מי שעזר לי ונגע בי במסע שלי.
נשים חזקות וגברים רגישים,
חברות מטפלים ומורי דרך, חלקכם בארץ, חלקכם בחו"ל,
את חלקכם עדיין לא פגשתי בחיים האמיתיים.
הזכרתם לי שהדרך גם אם לא קלה או קצרה, היא עדיין הדרך שלי, ואני לא לבד.
המילים שלכם כיווני אותי בין הגלים, והחיבוק שלכם השקיט את הסערה.
תודה.
אני חוזרת לעצמי, גם אם לא חוזרת לאותו מקום,
כי צמחתי והתפתחתי.
אני לא מאמינה שאפשר לחזור אחורה, או להשאר נטועים,
ולמה שארצה?
למה לא לבחור לשחרר את מה שכבד מדי לסחוב?
העולם מציע שפע של הזדמנויות ללמוד וליהנות ולהתענג,
ואני רוצה לטעום ולהתנסות ולהעשיר את סביבתי יחד איתי כמה שאוכל,
לתת חזרה מהטוב כמו שמקבלת, בזרועות פתוחות.
עם הקבלה של החושך, גדל האור.
בהתחברות העדינה שלי לעצמי,
מצאתי מאגר אנרגיה ואהבה אדיר שרק מתחדש עם כל מפגש בקליניקה,
וכל כך שמחה לחלוק אותו אתכם.
התכנים שלי לעתים אולי יהיו גם קצת שונים ממה שהיו בעבר,
כי מוכנה לחשוף פה צד נוסף שלי,
קצת יותר ממני.
